את העבודה הרצינית והאחראית הזו ואת בגדי העבודה שלו הוא מחליף, לפחות אחת לחודש, בגלבייה ובצעיף למותניים, כשהוא מתחיל לפזז בריקודי בטן. "לפני כ-20 שנה הייתי בחתונה וראיתי רקדניות בטן. ניסיתי לחקות אותן ולא הצלחתי. בהמשך ביקשתי להצטרף לחוג ריקודי בטן בצורן. בהתחלה חשבו שאני צוחק, אבל מאז אני רוקד. היום אני משמש רקדן מקצועי ומופיע באירועים. זה שחרור שאי-אפשר להסביר, וגם כיף גדול, שזה משמח אחרים".
מה אומרים על זה בעבודה, במשפחה?
"בהתחלה היה למשפחה קשה עם זה. עם הזמן הם למדו לקבל את זה ולאהוב את הצד הזה שלי. בתוכי, לא אכפת לי מה אומרים, כל עוד אני יודע שאני משמח את האנשים שסביבי. למשל, הייתה תקופה שבכל שישי בבוקר הייתי מגיע לבית לוינשטיין עם רמקול, קושר צעיף על האגן ורוקד בכניסה, וכולם היו מאושרים. כרקדן בטן מקצועי, בממוצע של אחת לחודש, אני מופיע בחתונות של הילדים של לקוחות, באירועים ובמפעלים של החברה, ובאירועים פרטיים. בפגישות עבודה, כששומעים על הקטע שלי, זה שובר את הקרח, מחבר את האנשים. רק לאחרונה חזרתי מסין, מהתערוכה הגדולה בעולם של משקלים, רקדתי גם שם".
זו הכנסה צדדית טובה?
"הצחקת, הריקוד הוא התחביב שלי, זו לא הפרנסה. יש אירועים שאני בכלל לא גובה כסף, וכשמבקשים לשלם, מדובר בכמה מאות שקלים להופעה. חשוב לי החיבוק והאהבה, שאני מקבל בתום ההופעה. לראות כלה, שאני קושר לה צעיף אגן, רוקדת ומאושרת, שווה הכל. המוזיקה מביאה את האנשים להיות גירסה טובה של עצמם. בעבודה, אני הכי רציני בעולם, רואה את שורת הרווח. ברגע אחד אני עושה 'סוויטש', מחשבתי וחיצוני, פושט את החליפה, שם את צעיף האגן ומתחיל לרקוד. זו מתנה".
לא נראה לפעמים פאתטי בגיל הזה לרקוד ריקודי בטן?
"סליחה?", הוא מתרעם. "אני גם מתרגל יוגה מדי בוקר כבר 15 שנה. יש נשים בנות 80 שרוקדות. ריקודי בטן זה נשמה, זה לדבר עם המוזיקה. אין גיל לעשות את מה שאתה אוהב, ואין גיל למחול מזרחי".
